בימי שלישי פעם בשבועיים בשעות 20:45-21:45

5/12/23, 19/12/23, 2/1/24

הפסיכואנליזה מציעה לאדם אפשרות להיחלץ מהפסיכולוגיה, מהפסיכולוגיה שלו ומהפסיכולוגיה בכלל. להיחלץ- זה לא אומר להשתחרר, אלא לדעת שהאקטים שלו ושהערכים שלו לא באמת נגזרים ממנה. ולמה להיחלץ מהפסיכולוגיה? אני מוצא בקליניקה, שככל שאדם לכוד יותר במחשבות פסיכולוגיות (על עצמו ועל האחר), כך הוא מתקשה לדבר בכנות; ושככל שאנליטיקאים לכודים במחשבות פסיכולוגיות על פציינטים שלהם, כך הם מתקשים להקשיב. אני מוצא שיש פציינטים שצריך להעביר אותם גמילה מסוימת מהפסיכולוגיה לפני שיוכלו להתחיל לדבר ולהקשיב. אני מציג את הדברים באופן הזה מסיבה דידקטית, מוטב להציג אותם דווקא מהצד השני: ככל שאדם מדבר בכנות (ובמפגשים נתמודד עם השאלה מהו דיבור כן), כך הוא משיל מעצמו את הפסיכולוגיה.

הפסיכואנליטיקאי הוא זה שמצליח להבחין בין דרמות פסיכולוגיות לבין העניין של הפציינט. עניין, לא במובן של מה מעניין אותו, כי כאן טמונה מלכודת, אלא במובן זה: ממה הפציינט עושה עניין. אם יצליח להתמקם כך, לכוון את רגישותו לכך, הוא יגלה שמה שהפציינט עושה ממנו עניין נמצא תמיד במקום אחר ממה שהקואורדינטות הפסיכולוגית מצביעות עליו. הסימפטום עושה אצבע משולשת לפסיכולוג(יה).

וכאן טמונה אחת הנקודות המעניינות ביותר לטעמי – מה שמאפשר את הרגישות הזו הוא תחכום מוזר, חוכמה מוזרה. אפשר להבין מדברי כאילו הפסיכואנליטיקאי חשדן (בפסיכולוגיה), וזה כמובן נכון, אבל זה לא החלק החשוב כאן, ובוודאי לא מספיק כשלעצמו. לב העניין הוא שהפסיכואנליטיקאי הוא זה שמסוגל להיות תמים, אפילו פתי, להיות מולך שולל, אבל על ידי מה? זה העניין. אסתפק כאן בשם הקוד "הממשי" – הפסיכואנליטיקאי הוא פתי של הממשי, בולע את פיתיון הממשי. וזה מחייב אידיוטיות של ממש. על כך נדבר – מהי אידיוטיות ולמה היא תנאי לכל אפשרות של אנליזה.