ב-1930 קובע פרויד כי האשמה היא הגורם המרכזי לאי הנחת שהיא מנת חלקה של התרבות: המחיר שאנו משלמים על התפתחות הציביליזציה הוא הירידה ביכולתנו להיות מאושרים מחמת התחזקות תחושת האשמה.

תחושת האשמה משכה את תשומת לבו של פרויד למן ההתחלה. כבר ב-1896 הוא פורש את התזה לפיה המחשבות הטורדניות המאפיינות את הנוירוזה האובססיבית הנן גלגול של תוכחה עצמית בגין הנאה מינית שנחוותה בילדות.

שנים לאחר מכן יגיד פרויד כי תחושת האשמה הלא מודעת, שמקבלת את סיפוקה מהסבל הנוירוטי, היא הכוח החזק ביותר מבין הכוחות הפועלים נגד הריפוי.

בסדרה של שלושה מפגשים נעקוב אחר גלגוליו של המושג "תחושת אשמה" בטקסטים שונים של פרויד דרך קריאתו של לאקאן, תוך ניסיון להתחקות אחר המקור של תחושת האשמה ולהבין מדוע נתן פרויד דווקא לה מקום יסודי כל כך בהתנסות האנושית. הקריאה בטקסטים תלווה בדוגמאות קליניות תוך התייחסות לשאלות כגון מהי העמדה שעל האנליטיקאי לקחת מול צורות שונות של תחושת אשמה מצד המטופל.

בין השאר נבדוק את יחסי הגומלין בין המושגים "תחושת אשמה" לבין "אני עליון," "אגרסיה" ו"מזוכיזם," נתייחס למקומה של תחושת האשמה במבנים נפשיים שונים (היסטריה, אובססיה, פרנויה, מלנכוליה), ולפרדוכס שניסח פרויד ב"האגו והאיד", לפיו ככל שהאדם מנסה להיות מוסרי יותר, כך הוא מרגיש אשם יותר.

כמו כן, נשאל: מה בין אשמה לבין חרדה, ובאיזה אופן הן נבדלות קלינית? מהם היחסים בין אשמה לבין איווי? האם איווי יכול להתקיים ללא אשמה?

טקסטים מרכזים של פרויד ולאקאן שנדון בהם: "האגו והאיד", "תרבות בלא נחת", "טוטם וטאבו", "הבעיה הכלכלית של המזוכיזם", "פירוק האישיות הנפשית", סמינר 7: "האתיקה של הפסיכואנליזה".

הקרדיט על הצילום – רובי לבוביץ

הסמינר יתקיים בימי שלישי פעם בשבוע או שבועיים בשעות 20:15-21:45

תאריכים: 31/5, 14/6, 21/6

להרשמה לסמינר השנתי לחצו כאן