בימי שלישי פעם בשבועיים בשעות 20:45-21:45

12/3/24, 26/3/24, 9/4/24

אשמה היא אפקט שלא מוותרים עליו בקלות, כפי שגילה פרויד, הודות לערך המזוכיסטי שלה. זאת לעומת החרדה, שאנחנו מוכנים להרחיק לכת כדי לא להרגיש אותה. היא תשלח אותנו לעתים קרובות הרבה יותר לפנות לטיפול.

ומה לגבי הבושה? בעוד שתחושת האשמה, האפקט המקושר בצורה ההדוקה ביותר לשם האב ולחוק, מתעוררת בעקבות עבירה על החוק המופנם, ללא תלות בקיומו של המבט הפומבי, הבושה זקוקה למבט על מנת להתעורר (רואים לי).

האשמה עשויה להיות מורגשת בזמן העבירה, ואילו הבושה – נדמה שניתן לחמוק ממנה כל עוד מצליחים לחמוק מהמבט. השיימינג ברשתות החברתיות – משפט השדה העכשווי – נכנס לתמונה כשנדמה לנו שתחושת האשמה לא פועלת, ושהאחר מתענג מבלי לשלם על כך (אייל גולן, רקפת רוסק-עמינח).

בעוד שהאשמה קשורה בקשר בלתי ניתן להתרה לחוק, והיא למעשה מצביעה עליו, האם אפשר לומר שהבושה אינה חייבת להיות קשורה לחוק ולעבירה?

ואם עוברים מציר החוק לציר הסירוס, אפשר למנות כמה הבדלים נוספים בין האפקטים. הקולניות של תחושת האשמה (האשמים רוצים להתוודות, להכות על חטא, לדבר עליה כל עוד מאפשרים להם) לעומת השקט של הבושה (אפשר לעבור שנים של אנליזה בלי לספר דברים מסוימים) קשורים למיקום של הסובייקט מול הסירוס. האשמה מגנה מפניו במובן מסוים, בעוד שהבושה היא התנגשות חזיתית אתו.

בשיעורים ננסה להשיב על השאלות הקשורות להבדלים בין האפקטים כתופעות קליניות ולהבדלים באופן בו הם באים לביטוי באנליזה.